החלטה בתיק בש"פ 3540/05

1.        העורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו על פי החלטת בית-משפט השלום בתל אביב מיום 16.3.2005 (כבוד השופטת י' הניג). ערר שהוגש על החלטה זו נדחה על ידי בית-המשפט המחוזי בתל אביב בהחלטתו מיום 4.4.2005 (כבוד השופטת נ' אהד), ומכאן הערר שבפני.

2.        העורר עומד לדין בבית-המשפט השלום בתל אביב בעבירות סמים. האישום הראשון מבין שלושה האישומים שהופנו נגדו מייחס לו החזקת סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של ק"ג אחד, בקירוב. שני האישומים הנוספים מייחסים לעורר עבירות של סחר בסם מסוג חשיש בכך שמכר את הסם בשש הזדמנויות שונות לדוב בלום (להלן: בלום) ובחמש הזדמנויות אחרות לאליוט דייויס (להלן: דייויס).

3.        בהחלטת המעצר ציין בית-משפט השלום כי העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה לגבי האישום הראשון, ואילו באשר לשני האישומים הנותרים, כך קבע, קיימות הודעות מפלילות שמסרו בלום ודייויס, והודעות אלה מהוות ראיות לכאורה לביסוס אישומים אלה. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הטענות שהעלה העורר כנגד מהימנות גרסתו של דייויס, נוכח הסתירות העולות לכאורה מהשוואת ההודעות השונות שמסר, מקומן בשלב שמיעת ההוכחות ואילו בשלב המעצר אין מקום להיזקק להן בהיותן נוגעות למהימנותו של עד התביעה. בית-המשפט הוסיף וציין כי העובדה שבביתו של העורר נמצאו מזומנים בסך של כ-10,000 ש"ח, בלא שניתן לכך הסבר משכנע, וכן העובדה כי בכניסה לבית הותקנה מצלמה, מהוות אף הן ראיות לכאורה המחזקות את התשתית הראייתית המפלילה הקיימת נגד העורר, בכל הנוגע לשני אישומי הסחר בסמים שיוחסו לו. עוד קבע בית-המשפט כי קמה כנגד העורר עילת מעצר שלא נסתרה נוכח העבירות המיוחסות לו, ובאשר לחלופת המעצר דחה בית-המשפט את בקשת העורר להתחיל כבר בשלב המעצר בהליך גמילה מסמים במסגרת קהילה טיפולית סגורה, אף ששירות המבחן המליץ על כך, בקובעו כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות מהלך כה חריג.

4.        בית-המשפט המחוזי אימץ, כאמור, את החלטתו של בית-משפט השלום ודחה את הערר שהוגש על החלטת המעצר בהדגישו כי העבירות נשוא כתב האישום בוצעו על-ידי העורר, לכאורה, בזמן שהמתין לגזירת הדין בתיק אחר בו הוגשו שני תסקירים הנוגעים להשתלבותו האפשרית בתהליך גמילה מסמים. עוד הדגיש בית-המשפט מחוזי כי בתיק האחר עמדה על הפרק הפעלת שני מאסרים מותנים שנגזרו על העורר בשל הרשעות קודמות בעבירות סמים. בנסיבות אלה, כך נקבע, הוכיח העורר כי אין לו מוכנות לקבלת טיפול גמילה ועל כן, אין מקום לאפשר את יציאתו לראיון במוסד גמילה, למרות המלצתו של שירות המבחן.

5.        בערר שבפניי, שב העורר וטוען להיעדרן של ראיות לכאורה נגדו בכל הנוגע לאישום השני ולאישום השלישי. העורר טוען כי אין לייחס אמון לגירסה שמסר בלום נוכח הסתירות העולות לגביה, נוכח המגמתיות הברורה שבה היא נגועה ונוכח העובדה שבלום עצמו פעל כסוחר סמים ואף הורשע במכירת סמים לשוטר מוסווה וכן לדייויס ולקונים נוספים. העורר מוסיף וטוען כי גם גרסתו של דייויס היא "בעייתית". לטענתו, דיוויס הוא שותפו של בלום לדירה והוא רוכש סמים מבלום ולא ממנו. עוד טוען העורר כי מעיון בדו"ח פעולה, תפיסה וסימון מיום 21.2.2005, עולה כי ברשותו של העורר נמצאו כ-5,000 ש"ח בלבד וכי 5,000 ש"ח נוספים נתפסו על גופו של אדם אחר שהיה בביתו באותה עת. כמו כן הוא טוען, כי קיומה של מצלמה מנותקת בכניסה לבניין שבו הוא מתגורר, אין בה כדי להעיד על היותו סוחר סמים. לעניין חלופת המעצר טוען העורר כי קביעותיו של בית-משפט קמא מנוגדות למסקנות שירות המבחן בתסקירו מיום 9.3.2005, המפרט את השינוי שחל בעורר, את כוונתו להיגמל ואת מודעותו לצורך שיש לו בהליך טיפולי. כן מציין העורר את נסיבותיו האישיות כבחור נוצרי צעיר שעלה ארצה בגפו לפני תשע שנים והוא מוסיף וטוען כי עקב התמכרותו לסמים הוא סובל מבעיות נפשיות המזכות אותו בקצבת נכות. לטענתו מן הראוי לאפשר לו להיחלץ מן המצב הקשה שאליו נקלע ולהתיר לו, כפי שהמליץ שירות המבחן, לצאת מן המעצר לצורך ראיון בקהילה טיפולית רמות יהודה.   

6.        דין הערר להידחות. נגד העורר קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לביצוע העבירות שיוחסו לו. בחקירתו במשטרה הודה העורר בעובדות המפורטות באישום הראשון, שעניינו החזקה של סם מסוג חשיש במשקל של 1 ק"ג לערך, אם כי טען כי רכש את הסם לשימושו העצמי. גם ביחס לשני האישומים הנוגעים לסחר בסמים, אותם הכחיש העורר, קיימת תשתית ראיות לכאורית המבוססת בעיקרה על הודעותיהם המפלילות של בלום ודייויס, כפי שציינו בצדק הערכאות קמא. העורר טוען אמנם כי עדויות אלה אינן מהימנות, אך בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים אין בית-המשפט נדרש לשאלות של מהימנות העדים ולמשקלן של העדויות, אלא אם כן קיימות בעדויות פירכות וסתירות גלויות העולות על פני הדברים, מה שאין כן במקרה שלפנינו (ראו: בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133; ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 6)). זאת ועוד, לעדויות בלום ודייויס, אשר סיפרו כי רכשו סמים מן העורר בהזדמנויות שונות, נמצא חיזוק בכמות הגדולה של הסם שנתפסה בביתו של העורר. העורר הסביר את הדבר בכך שהוא צורך סמים בכמויות גדולות וטען כי הכמות שנתפסה בביתו נרכשה על ידו ימים ספורים קודם לכן תמורת סך של 10,000 ש"ח, ונועדה לשימושו העצמי למשך "חודש, חודש וחצי". העורר לא סיפק הסבר מניח את הדעת למקורו של הסכום שבאמצעותו רכש את הסם או למקורם של מזומנים בסך של כ-5,000 ש"ח אשר נמצאו בכספת ביתו. זאת למרות שהסבר כזה מתבקש, לכאורה, נוכח העובדה שהעורר מתפרנס מעבודה מזדמנת כברמן, ומקבל קצבה מביטוח לאומי וסיוע ממשלתי בשכר דירה. מצלמת הוידאו המותקנת בכניסה לדירתו של העורר תומכת אף היא, לכאורה, בהודעות המפלילות שמסרו בלום ודייויס, ומכל האמור לעיל עולה כי קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה לביסוס האישומים של סחר בסמים המיוחסים לעורר.

6.        ככל שמדובר בעבירות של סחר בסמים קובע החוק סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 חזקת מסוכנות, והלכה היא כי רק מקרים חריגים ויוצאי דופן יצדיקו חלופת מעצר בעבירות אלה (ראו: בש"פ 3888/95 מדינת ישראל נ' רחאל פ"ד מט(2), 164; בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' יוסף (לא פורסם); בש"פ 1025/02 מדינת ישראל נ' סיטון (לא פורסם); בש"פ 4170/00 שללאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). חלופת מעצר על דרך של הפניית הנאשם למסגרת טיפולית במוסד סגור לצורכי גמילה אף היא בבחינת חריג ובדרך כלל לא יאפשר בית-המשפט התחלת תהליך גמילה בשלב המעצר (ראו: בש"פ 7941/04 בוטרשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 528/04 איבגני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה שלפנינו אינו נמנה, לגישתי, עם אותם מקרים חריגים שבהם יש מקום להורות על חלופת מעצר ועל הפניית העורר לתהליך גמילה במסגרתה. העבירות נשוא האישומים שבפנינו נעברו, לכאורה, על ידי העורר בעיצומו של תהליך גזירת דין בתיק אחר, בו הורשע בעבירות סמים ובמסגרתו ניתנה לעורר הזדמנות נדיבה להתחיל בטיפול גמילה בליווי שירות המבחן. לצורך כך אף נדחה מתן גזר הדין למשך שנה כמעט, עד מאי 2005, ובמהלך תקופה זו הוגשו על ידי שירות מבחן שני תסקירים בהם דווח על אבחון ובדיקות שנערכו לעורר במטרה לעמוד על יכולתו לגייס כוחות לתהליך של גמילה. לא זו בלבד שהעורר לא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו כאמור, אלא שבעיצומה של אותה תקופה נתפס בחזקתו סם בכמות גדולה, כמפורט באישום הראשון שבענייננו, וכן קיימות ראיות לכאורה כי במהלך אותה התקופה עסק בסחר בסמים. בנסיבות אלה, נראה לי כי צדקו הערכאות הקודמות בדחותן את המלצת שירות המבחן לאפשר לעורר בשלב זה לערוך בדיקות התאמה במוסד גמילה, כמפורט בתסקיר המעצר.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום‏, ‏י' ניסן, תשס"ה (19.4.2005).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: